צוות

איך מחלקים תורים בין כמה עובדים בלי ריבים

עובדים לא רבים על חלוקת תורים, הם רבים על ההפתעה. ברגע שיש כלל אחד, כתוב מראש, שכולם רואים, רוב הריבים פשוט לא קורים.

התשובה הקצרה

עובדים לא רבים על חלוקת תורים. הם רבים על ההפתעה. ריב מתחיל כשעובדת מגלה בסוף השבוע שהיא עשתה שישה פנים והשנייה עשתה שלושה צבעים, ואף אחד לא אמר לה מראש למה זה קרה.

לכן הכלל הראשון הוא לא ״מי מקבלת מה״ אלא ״מתי מחליטים״. מחליטים לפני, ולא ברגע שהלקוחה עומדת בדלת ושתי העובדות מסתכלות עלייך ומחכות.

לספור תורים זה מדד גרוע. תספרי שקלים

החלוקה שנראית הכי הוגנת, תור לזו ותור לזו, היא בדרך כלל הכי פחות הוגנת. שישה פנים ב-80 ₪ הם 480 ₪ ליום. שני צבעים ב-420 ₪ הם 840 ₪, והם גם לקחו פחות זמן על הרגליים. אם השכר מבוסס אחוזים, זה הופך לפער של מאות שקלים בשבוע בין שתי עובדות שעשו לכאורה ״אותו מספר תורים״.

לכן, אם את מחלקת ידנית, תסתכלי פעם בשבוע על סכום ההכנסה של כל עובדת ולא על מספר השורות ביומן. זו בדיקה של דקה, ובה את רואה מיד את מה שהעובדות מרגישות אבל לא תמיד יודעות לנסח.

ארבעה סוגי תורים, ארבעה כללים

את החריגים כדאי לקבוע מראש ולא בדיעבד. עבודה שדורשת התמחות שרק אחת מהן עושה, ערכות כלה או החלקות, נכנסת אליה גם אם זה מקלקל את הסבב. תגידי את זה ביום הראשון ולא בפעם הראשונה שזה קורה.

• לקוחה שביקשה בשם: הולכת אליה, תמיד. הכלל הזה הוא הבסיס לכל השאר, ואם הוא נשבר פעם אחת, אין יותר כללים.
• לקוחה חדשה בלי העדפה: לפי סבב קבוע, תור אחר תור. סבב עדיף על ״מי שפנויה״, כי ״מי שפנויה״ מעניש דווקא את מי שעובדת מהר.
• מישהי שנכנסה מהרחוב: לפי אותו סבב, ולא לפי מי שהספיקה לקום ראשונה.
• לקוחה שלך שאת מעבירה הלאה: זו החלטה שלך, אבל תגידי אותה בקול. ״אני מעבירה לך את רונית, היא באה כל שלושה שבועות״ שווה יותר מבונוס.

השעות, לא רק הלקוחות

החלק שהכי שוכחים לחלק הוא הזמן. חמישי אחר הצהריים ושישי בבוקר הם הכסף של השבוע, וראשון בבוקר הוא לרוב שקט. אם עובדת אחת עומדת שנתיים על שישי בבוקר והשנייה מקבלת רק את ראשון, אין כלל חלוקת לקוחות בעולם שיסביר את הפער ביניהן.

אותו דבר בשבועיים שלפני ראש השנה ולפני פסח, ובערבי חג שנגמרים מוקדם. הפתרון הפשוט הוא סבב גם כאן: מי שעבדה בשישי שלפני החג האחרון, לא עובדת בשישי שלפני הבא. זה לא מושלם ואף אחת לא מרוצה לגמרי, וזה בדיוק מה שהופך אותו למקובל.

הבוס שמתחרה בעובדות שלה

יש מצב אחד שבו שום כלל לא מחזיק: כשאת לוקחת לעצמך את הצבעים הגדולים ומשאירה לצוות את התספורות. זה קורה כמעט תמיד בלי כוונה, כי הלקוחות הוותיקות שלך הן גם הכי רווחיות והן ביקשו אותך בשם. אבל מהצד השני של החדר זה נראה כמו שיטה, לא כמו מקרה.

אם היומן שלך מלא בעבודות הגדולות ושלהן בקטנות, לפחות תגידי את זה במפורש ותסבירי איך הן מגיעות בעצמן למקום כזה. הכלל הכי טוב שאני מכיר בעניין הזה הוא כלל ההעברות: מדי חודש את מעבירה לקוחה קבועה אחת, לפי בחירתך, לעובדת. זה עולה לך כסף וזה קונה שנים.

לכתוב את זה במקום אחד שכולן רואות

כלל שחי בראש שלך הוא לא כלל. הוא צריך להיות במקום אחד קבוע שאפשר להצביע עליו: דף על דלת חדר החומרים, הודעה נעוצה בקבוצת הוואטסאפ של הצוות, או היומן עצמו.

אם היומן שלך דיגיטלי, חלק מהעבודה נעשה לבד. בלוזי, למשל, אפשר להחזיק יומן נפרד לכל ספרית ולקבוע מחיר שונה לאותו שירות לפי מי שמבצעת אותו, כך שאף אחת לא צריכה לזכור בעל פה מי לוקחת מה ובכמה. את החלוקה עצמה עדיין את מחליטה. תוכנה רק מונעת את הוויכוח על מה סוכם.

מה שחייב להיות כתוב בכל מקרה, בכל שיטה: הסבב, מי מקבלת לקוחה שביקשה בשם, ומי אחראית לענות לטלפון כשאת לא שם.

וכשכבר יש ריב

אל תפתרי אותו בין תור לתור ולא ליד לקוחה. תגידי ״נדבר על זה בסוף היום״, ותדברי באמת. בשיחה עצמה תתחילי מהמספרים ולא מהתחושות: כמה כל אחת הכניסה בחודש האחרון, כמה שעות עבדה, ומי קיבלה את השעות הטובות. מספרים מורידים את הטמפרטורה מהר.

וכלל אחרון שקשה לקיים: את הכלל מתקנים קדימה, לא אחורה. אם התברר שהחלוקה הייתה עקומה, אל תנסי לפצות רטרואקטיבית על שלושה חודשים. תשני את הכלל מהשבוע הבא ותגידי בפירוש מה השתנה ולמה. פיצוי רטרואקטיבי מלמד את כולן שכדאי לצבור טענות ולפרוץ איתן פעם ברבעון.